"תודה לך על ההבנה, אמא. אבל אני צריכה יותר מזה"

לא בטוחה שהקשבה זה מה שבנותיי צריכות

כולנו זקוקים לתמיכה, ורבים מאיתנו רוצים לתמוך באחרים. אבל מהי תמיכה? איזו תמיכה אנשים מחפשים, והאם אפשר ללמוד לתמוך?

לפני מספר שבועות הגיעה אליי אמא לילדים בוגרים, חלקם עם ילדים. היא סיפרה לי שבנותיה הבוגרות בקשר מצוין, אבל ציינה שמדי פעם כל אחת משמיעה באוזניה מה עשתה האחות האחרת, ומצפה שהיא (האם) תביע את דעתה.

האחיות מדברות ביניהן רבות, אבל נמנעות מנושאי שיחה מסוימים כדי לא להיקלע לקונפליקט. האם מצדה רוצה שהבנות ירגישו שהיא תומכת בהן ומגלה אמפתיה, אבל מרגישה שהבנות מחפשות נקיטת עמדה מצד האם ולא רק הנהונים ואמירות כמו "אני מבינה אותך".

אפשר ללמוד לתמוך

תמיכה באחר נקראת "תמיכה חברתית" והיא מסווגת ל-3 סוגים:

הראשון הוא תמיכה רגשית- זוהי תמיכה שמתבטאת בהקשבה, הבעת אמון, אמפתיה והעדר שיפוטיות.

הסוג השני הוא תמיכה אינסטרומנטלית- זו תמיכה שמתבטאת בעיקר בעזרה מעשית ובכסף,

והסוג השלישי הוא תמיכה אינפורמטיבית- ייעוץ ומתן מידע.

אם כן, אותה אמא הרגישה שהבנות שלה זקוקות לתמיכה רגשית אך גם לתמיכה אינפורמטיבית.

עוד הוסיפה האם, שאם היא מביעה את דעתה הבנות כועסות עליה, ואמרה: "אז אולי עדיף כבר שרק אקשיב להן, כי כשאני מדברת הן מרגישות שאני שיפוטית ושאני נגדן."

אז מה לעשות, רק להקשיב?

ראשית, כן. להקשיב. להסתכל בעיניים. פשוט לא לדבר, להתאפק, לנסות להבין מה מי שמדבר מרגיש.

אפשר להגיד בתור התחלה: אני מבין אותך. זו אמירה שעשויה להקל על מי שמשוחח איתכם, כאילו הוא סוחב משקל כבד על גבו, ורק מעצם ההבנה שלכם הוא כבר משיל מעליו כמה אבנים, ובמיוחד האמירה הזו מעניקה תחושה של "אני לא לבד".

אם אתם לא בטוחים האם לתת עצה או רק להקשיב, אתם פשוט יכולים לשאול את הצד השני מה הוא צריך מכם. זה אולי נשמע מוזר, אבל זה מאפשר יחסי קרבה ברמה אחרת.

אפשר להגיד משהו כמו: "יעזור לך אם אני רק אקשיב או שאת רוצה עוד נקודת מבט על הדברים?" כך אנחנו למעשה עושים תיאום ציפיות קצר בשיחה וממזערים אי הבנה, תסכול ותחושה שלא מבינים אותנו.

כמובן שיש לשים לב לאופן בו שואלים את השאלה הזו.

אם אגיד בחוסר סבלנות : "טוב, אז את רוצה שאני אקשיב או שאני אביע דעה?" הצד השני עלול להסגר.

אם אנחנו רוצים לעודד פתיחות, שיתוף וכנות מהצד השני, הכי חשוב הוא שנקשיב ונגלה הבנה.

אמירה דומה שניתן להשתמש בה היא:" מה יעזור לך כרגע, שאני אהיה בתפקיד המקשיבה או שאת רוצה אולי לשמוע מה אני הייתי עושה במצב כזה?"

אם בוחרים להשתמש בשאלות הללו או בשאלות על אותו עיקרון, חשוב גם לקבל באהבה ובהבנה תשובה כמו " אני אשמח שרק תקשיבי לי (כי אני רק חייבת לפרוק)",

ולא להיעלב כי לא מעוניינים בעצה שלנו. אם אדם שיקר לכם בחר לשתף אתכם במשהו שמפריע לו, הוא עשה זאת ככל הנראה כי הוא מרגיש בטוח אתכם, רגוע ושהוא יכול לסמוך עליכם, כלומר, יש לכם סיבה מצוינת להרגיש טוב- אתם משמעותיים בעולמו.

הפתרון שלנו לא תמיד יתאים לכל אחד, ולא תמיד אנשים מעוניינים לקבל עצות כשהם לא מבקשים אותן, אבל הקשבה כנה, חוסר שיפוטיות, קבלה, הם נכסים יקרים לאין שיעור, בעיקר בעידן שבו שיחה פנים אל פנים היא מצרך יקר.

אם בכל זאת הצד השני מעוניין בעצה שלכם אפשר לעשות שני דברים:

1. להגיד אמירות שמראות הבנה, אבל שיש בהן גם אמירה על ההרגשה:

"אני מבינה אותך. זה מתסכל כשמנסים לקבוע עם מישהו שוב ושוב, וכל פעם הוא לא יכול" באמירה הזו השתמשתם בהבנה של הרגש ושל הסיטואציה, כלומר הרחבתם את היכולת שלכם להביע הבנה. לא אמרתם משהו שלילי על האדם השני, ונתתם מקום לתחושה השלילית של מי ששיתף אתכם בסיפור.

2. אם מבקשים מכם עצה מעשית, אפשר בהחלט לתת עצה, אך עם זאת כדאי לנסות להגיד דברים באופן של הצעה או המלצה, למשל:

" אולי את יכולה לדבר איתה על זה, ולהגיד לה מה את מרגישה כשזה קורה"

" לפי דעתי...."

"אני חושבת"

"בעיניי"

"אולי יעזור לך"

אמירות כאלה הרבה יותר מזמינות ומעודדות לפעולה. הן נותנות לצד השני את התחושה שהוא שולט בחייו, בעל יכולת בחירה ולא אומרים לו מה לעשות.

כמו כן, כדאי לנסות להימנע מאמירות נחרצות/ מתן הוראות כמו:

"למה עד עכשיו לא דיברתן?"

" את צריכה...."

"את חייבת"

"אני לא מבינה למה את לא פונה אליה"

"אבל גם את לא בסדר כי...."

אז לסיכום, אפשר ורצוי לתמוך באחרים בצורה משמעותית בארבעת הצעדים הבאים:

1. הקשבה אמתית

2. הבעת אמפתיה

3. בדיקה עם הצד השני אם הוא מעוניין בהקשבה או במתן עצה

4. אם האחר מעוניין בעצה- להשתמש בנוסח של הצעה/המלצה ולא מתן הוראה

שבוע מלא שמחה ותמיכה!

שלכם,

רונה